ח'טיב ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1.התביעה דנן הינה לתשלום פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לתובעים לטענתם כתוצאה ממות בנם בתאונת דרכים מיום 11.7.2006, וזאת בהתאם להלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן פד"ח מד(3), 397) (להלן – הלכת אלסוחה).

2.בתביעה קודמת שהוגשה על-ידי עזבון הבן המנוח באמצעות יורשיו, ובהם התובעים, נתבעו פיצויים לעזבון בגין התאונה האמורה (ת.א. 2594/07, להלן – תביעת העזבון). במסגרת תביעת העזבון הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו תשלם הנתבעת סך 650,000 ₪. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.3.08 (להלן – פסק הדין). סכום הפשרה שולם לתובעים.

3.התובעים מבקשים כי בית המשפט יורה על מינוי מומחה בתחום הנפשי. הנתבעת, מנגד, מבקשת כי התביעה תסולק על הסף, בטענה של מעשה בית דין נוכח פסק הדין בתביעת העזבון, ובהיעדר עילת תביעה לפי הלכת אלסוחה. אדון להלן בשתי הבקשות.

הבקשה לסילוק על הסף:

תמצית טענות הצדדים:

4.לטענת הנתבעת, פסק הדין בתביעה הקודמת מהווה מעשה בית דין החוסם הגשת התביעה דנן. בהסכם הפשרה הצהירו התובעים כי "עם תשלום הסך הנ"ל וקבלתו מוותרים התובעים לחלוטין ומוחלים באופן סופי ומוחלט על כל טענה, זכות, דרישה, תביעה ו/או נזק מכל מין וסוג שהוא כולל תביעות מיטיבים למיניהם שנגרמו ו/או יגרמו, הכרוכים ו/או הנובעים במישרין ו/או בעקיפין מהתאונה נשוא הדיון בתובענה בתיק זה". ובהמשך הצהירו כי "אין להם ולא יהיו להם ו/או לכל אדם ו/או גוף כולל מיטיבים וצדדים שלישיים דרישות כלשהן ו/או טענות ו/או תביעות כנגד הנתבעת ו/או כנגד מי מעובדיה ו/או מי מטעמה בגין התאונה הנדונה בתיק זה". הנתבעת טוענת כי בהתאם להסכמה האמורה, לה ניתן תוקף של פסק דין, וויתרו התובעים על כל טענה שהיא ביחס לנתבעת בקשר לתאונה, ולפיכך הם מנועים מלהגיש את התביעה דנן. עוד טוענים הם כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף משלא מתקיימים ביחס לתובעים תנאי הלכת אלסוחה.

5.לטענת התובעים, מנגד, אין בהסכם הפשרה ובפסק הדין שאישרו, כדי להקים מעשה בית דין ביחס לתביעה דנן, שכן מדובר בשתי עילות תביעה שונות.

דיון והכרעה:

6.אינני רואה לקבל את הבקשה לסילוק על הסף בשל מעשה בית דין, וזאת נוכח הטעמים שלהלן.

7.הטענה למעשה בית דין מועלית בענייננו בהיבט של השתק עילה, קרי – חסימת התובעים מלתבוע בעילה בגינה הוגשה תביעה קודמת בין אותם צדדים ואשר הסתיימה בפסק דין. יש לבחון, איפוא, האם מתן פסק דין בתביעת העזבון, מהווה מחסום דיוני מהגשת התביעה דנן. בחינה זו צריכה להיעשות על רקע טיבו של פסק הדין בענייננו, קרי, פסק דין שאישר הסכם פשרה בין הצדדים, ולפיכך יש להיזקק לפרשנות ההסכם עצמו.

8.אדרש תחילה לשאלה האם יש בעצם העובדה כי בתביעת העזבון ניתן פסק דין סופי, כדי לחסום את התובעים מהגשת התביעה דנן. התשובה לכך היא שלילית. תביעת העזבון ותביעת התובעים דנן בגין הנזקים שנגרמו להם עקב התאונה, מבוססות על עילות תביעה שונות; בראשונה תובעים היורשים בגין נזקי המנוח, כשהם באים בנעליו, ובשניה נתבע נזק שנגרם לתובעים עצמם. העובדה כי התובעים דנן הם גם היורשים של המנוח, איננה משנה מהות בסיסית זו. משכך, מלכתחילה לא נדרשו התובעים לתבוע במסגרת תביעה אחת, הן את נזקי העזבון והן את נזקיהם הישירים, ואין תחולה במקרה דנן להוראת תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, לפיה על התובענה להכיל את מלוא הסעד בגין עילת תביעה אחת. הפועל היוצא הוא, כי אין הכרעה שיפוטית בתביעה הראשונה יוצרת, מאליה, מעשה בית דין במובן של השתק עילה, בתביעה השניה. ראו לעניין זה האמור ברע"א 877/99 עזבון המנוח אלכסנדר ימיליאנוב ז"ל נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2000), מפי כב' השופט אור:

"הנימוק הוא, שתביעת האלמנה והבת על יסוד הלכת אלסוחה הינה תביעה בעילה אחרת מתביעתן כיורשות או תלויות במנוח. זו תביעה בעילה עצמאית שלהן, אשר מתקיימת כשמתמלאים תני ההלכה הנ"ל. הרעיון הגלום בתקנות 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הדנות בפיצול סעדים, הוא שלא יוטרד נתבע מספר פעמים בשל עילה אחת... אך אין התקנות מחייבות תובע לרכז את כל עילותיו נגד הנתבע בכתב תביעה אחד... יוצא שהסעד של פיצול סעדים אינו נוגע לסיטואציה של המבקשות. הוא גם לא דרוש להן, ואף בלעדיו תוכלנה להגיש בעתיד, אם תמצאנה זאת לנכון, תביעה מכוח הילכת אלסוחה בגין נזק נפשי שנגרם להן עקב מות המנוח".

9.בעניינו אישר פסק-הדין בתביעת העזבון הסכם פשרה בין הצדדים. יש לבחון האם יש בהסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הפשרה, כדי לחסום את התובעים מפני הגשת התביעה דנן. בחינה זו תעשה על-פי פרשנות ההסכם, בהתאם לאומד דעת הצדים כפי שהוא משתמע מלשון ההסכם והנסיבות האופפות את עריכתו.

10.אינני סבורה כי ההסכם בין הצדדים, אשר אושר בפסק הדין בתביעת העזבון, על-פי פרשנותו הראויה, מונע מהתובעים להגיש את התביעה דנן.

ראשית, סעיף 2 להסכם קובע לעניין סכום הפיצוי שהוסכם בפשרה, כי: "הסך האמור מהווה סילוק מלא, גמור, סופי ומוחלט של כל תביעותיהם של התובעים בתיק זה, מכל מין וסוג שהוא בעבר, בהווה ובעתיד, לרבות תביעות מיטיבים למיניהם". כפי שצויין לעיל, בתיק העזבון תבעו התובעים כיורשי העזבון את נזקי המנוח, ואילו תביעתם הנוכחית הינה תביעתם העצמאית בגין נזקם שלהם. הניסוח האמור מלמד על סילוק מכלול טענותיהם ביחס לתביעת העזבון בלבד. על רקע זה יש לפרש אף את יתר הוראות ההסכם, הבאות בהמשך, ובהן ההוראות בדבר וויתור על דרישות/תביעות עתידיות.

שנית, אין בהסכם הפשרה כל אזכור מפורש של עילת תביעה של התובעים בגין נזקיהם הישירים לפי הלכת אלסוחא. את כוונת הצדדים יש לפרש על רקע נסיבות העניין, ובענייננו – ההקשר של התביעה בה הושג הסכם הפשרה. אך טבעי וסביר הוא, כי הסכם הפשרה יתייחס למחלוקת בתביעה במסגרתה הוא הושג, אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת, ובהתאם לכך יש לפרש את עומד דעת הצדדים. ככל שכוונת הצדדים היתה כי התובעים מוותרים על עילת התביעה העצמאית שלהם כנפגעים, במסגרת פשרה בתביעת נזקי העזבון, הדעת נותנת כי היו קובעים כך בצורה ברורה ומפורשת, אך הדבר לא נעשה ביחס לעילת התביעה דנן.

11. המסקנה היא כי אין בעניינו מעשה בית דין המונע את הגשת התביעה. אשר לטענת בדבר דחייה על הסף בשל כך שלא מתקיימים יסודות הלכת אלסוחה, ברי כי אין מקום להכרעה בעניין זה בשלב המקדמי בו מדובר, בטרם שמיעת ראיות ובירור העובדות, ועל רקע תנאי ההלכת אלסוחה כפי שהוגמשו ויושמו במהלך השנים בפסיקה.

הבקשה למינוי מומחה:

12.התובעים מבקשים כי ימונה מומחה בתחום הנפשי על מנת שיחווה דעתו בשאלה אם נגרמה לתובעים פגיעה נפשית, ובאיזה שיעור. הנתבעת מתנגדת בטענה כי התובעים לא הציגו ראשית ראיה המצביעה על נזק נפשי שנגרם להם.